בדיקה עניינית ומעמיקה של החוק הבין-לאומי חושפת את האמת הבלתי מעורערת (והמאוד לא נעימה לחלק מהשומעים), לפיה לישראל ולעם היהודי יש זכות ריבונית מלאה על שטחי יהודה ושומרון. ניתוח הוגן ואובייקטיבי של כל ההצהרות, ההסכמים, ההחלטות, והאמנות שנוסחו מאז מלחמת העולם הראשונה בנושא "שאלת ארץ ישראל" (שאין לה שום קשר עם הבלוף המודרני של "מדינת פלשתין" שה"פלשתינים" טוענים לבעלות עליה) - מוביל בהכרח למסקנה זו.
המשמעותית ביותר מבין החלטות אלה הייתה ההחלטה שהתקבלה בועידת סן רמו בשנת 1920, אשר הכירה בזכויות הלאומיות הבלעדיות של היהודים על ארץ ישראל על פי החוק הבין-לאומי, על בסיס הזיקה ההיסטורית של העם היהודי לחבל הארץ שהיה מוכר עד אז בשם פלשתינה. החלטה זו הייתה היסוד לניסוח "המנדט על פלשתינה", מסמך היסטורי של מועצת חבר הלאומים שמאשר את הזכות החוקית של היהודים להתיישב בכל מקום בחלק המערבי של פלשתינה, בין נהר הירדן לים התיכון. יתירה מכך, מעבר להתחייבותם בועידת סן רמו להקים מדינה יהודית במולדת היהודית ההיסטורית, קיבלו על עצמם אומות העולם התחייבות לקדם ולסייע בהתפתחותה (ראה סעיף 6 בכתב המנדט על פלשתינה). מכאן עולה בפשטות שההתנחלויות הישראליות הקיימות היום חוקיות במלוא מובן המילה, ושאין כל יסוד להאשמות השווא כאילו מדובר ב"כיבוש". בתקופה שבה התקבלו החלטות סן רמו, המושג "אומה פלשתינאית" כלל לא היה קיים, ו"פלשתינה" היה שמו של חבל ארץ באגן הים התיכון, שם שלא היה קשור כלל לאומה או למדינה ערבית כלשהי.
הזכות המשפטית - מסן רמו לשומרון: בעקבות תבוסתה של האימפריה העותומנית התורכית במלחמת העולם הראשונה, החליט חבר הלאומים (גוף בין-לאומי שקדם לאו"ם) לחלק את שטחה העצום של האימפריה המנוצחת, ולהעניק מנדט, שהוא יפוי כוח זמני לניהול השטח, לשתי מדינות: מנדט צרפתי על שטחי לבנון וסוריה, ומנדט בריטי על שטחי עיראק ופלסטינה (שכללה את שטחי מדינת ישראל, חבל עזה, יהודה, שומרון וממלכת ירדן המוכרים לנו היום). המעמד המשפטי של ארץ ישראל השלמה (פלסטינה) הוגדר במפורש במספר הסכמים בין-לאומיים. החשוב מביניהם נוסח בועידת סן רמו בשנת 1920, בהשתתפות בעלות הברית המרכזיות (האומות שהביאו יחד את הניצחון במלחמת העולם הראשונה), בה הוחלט להעניק לבריטניה מנדט על פלסטינה, שמשמעותו ייפוי כוח לניהול זמני של ארץ ישראל מטעם חבר הלאומים. נוסח מוסכם של כתב המנדט אושר סופית בידי חבר הלאומים שנתיים מאוחר יותר, ונכנס לתוקף בספטמבר 1923. בסעיף 2 של ההסכם, קובע חבר הלאומים כי:
"על ממשלת המנדט לפעול ליצירת תשתית כלכלית, מדינית ומנהלית אשר תבטיח את הקמתו של הבית הלאומי היהודי, כפי שנקבע במבוא לכתב המנדט.".
במבוא נקבע במפורש כי:
"אנו מכירים בזאת בקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לארץ-ישראל, ובצדקת הנימוקים לבנייתו מחדש של ביתו הלאומי בארץ הזאת."
זה היה הבסיס עליו נוצר המנדט הבריטי. הסכם סן רמו היה ההסכם הבין-לאומי המחייב האחרון עד היום שמתייחס לזכויות על השטח המשתרע על כל הגדה המערבית של הירדן, ולכן, לפי החוק הבין-לאומי שעומד בתוקפו עד עצם היום הזה, אזורים אלה, קרי יהודה ושומרון, שייכים לעם ישראל ולמדינת ישראל. נקודה.
לא ניתן להפריז בחשיבות החלטת סן רמו עבור העם היהודי ומדינת ישראל. חיים וייצמן, המנהיג הציוני הגדול של אותם ימים, הכריז:
"החלטת סן רמו היא האירוע הפוליטי המשמעותי ביותר בכל תולדות התנועה [הציונית] שלנו. ואולי לא מוגזם לומר שאף בכל ההיסטוריה של עמנו מאז יצאנו לגלות."
אכן, מילים כדורבנות, אך למרבה הצער איש כמעט אינו יודע במה מדובר. וממילא מתעוררת השאלה: כמה מן "המומחים למזרח התיכון", העיתונאים ומעצבי דעת הקהל היום מכירים לעומק החלטה זו והחלטות חשובות אחרות מאותה תקופה? לכמה מהם יש ולו הבנה בסיסית בלבד של החשיבות ההיסטורית והמשפטית של ועידת סן רמו?
ראה כאן: http://myshomron.blogspot.com/p/blog-page_3796.html